היום יועד לנסיעה ארוכה כל הדרך מ- Ranomafana בחזרה ל- Tana, כשעוד הספקנו לעשות עצירונת ליד מפל מרשים למדי לצד הדרך.
בדרך עצרנו בעיירה Ambositra שמתמחה בעבודות עץ, וביקרנו בחנות בה רכשנו מספר דוגמאות (אלן ניסה ללמד אותנו את אמנות המיקוח, אבל היינו תלמידים בינוניים). בכניסה לאוטו עטו עלינו מוכרות של בדים שניסו לשכנע אותנו באנגלית מצוינת באופן מפתיע לקנות מהן, אבל כשסרבנו מספר פעמים הן אחלו לנו נסיעה נעימה ואחת מהן גם הוסיפה "next time". צהרים אכלנו בעיר בדרך בשם Antsirabe, ושם גם התפרענו והזמנו שייק פירות שהגיע בצורה מקורית ואסתטית להפליא עם שכבות של צבעים לפי הפירות בשייק. הסתבר שאחד המרכיבים היה אבוקדו. באופן לא מפתיע מיץ אבוקדו זה לא טעים, אבל היה מעניין להתנסות.
הגענו לטנה בסביבות שש, וחווינו את הפקק המדגסקרי הגדול הראשון (והאחרון) שלנו. כשהתגברנו עליו אלן הוריד אותנו במלון למספר שעות של התרעננות אותן ניצלנו בצורה מירבית (ישנו, התקלחנו, שתינו תה ואפילו ניסינו להדליק את הטלויזיה בעקבות חיפוש אחר ערוץ הכביסה [CH27 - לדוברי הצרפתית שבחבורה, שדורי לא שייך אליה]).
לאחר ההתרעננות הצנועה, לקח אותנו אלן לשדה בו נפרדנו ממנו בהתרגשות רבה, ובהבטחות להמליץ עליו בכל ערוץ תקשורת אפשרי, וכך נפרדנו מכל מדגסקר ב- Veloma מלגשי (להתראות), סיימנו את חופשתנו והמראנו חזרה אל הציביליזציה (הקונקשן בפאריז)... C'est tot
יער גשם הוא המקום המגוון ביותר מבחינת מיני צמחים ובעלי חיים, מלא צמחייה ואפשר להעביר חיים שלמים בניסיון לראות רק קמצוץ קטן ממה שיש לו להציע. בקיצור, גן עדן לחובבי טבע. אבל יש אותיות קטנות בחוזה (למעשה הן מופיעות כבר בכותרת ולא יפתיעו את הקורא הנבון): ממש ממש רטוב שם.
מסתבר שפתחנו רשמית את העונה הגשומה באיזור. קמנו לבוקר ערפילי כשהגשם מתחזק ונחלש לפרקים אך לא עוצר ליותר מכמה דקות.
זה לא הפריע לנו לצאת לחקור את היער בניצוחו של מדריך בשם אמיל, שהתברר כמציאה של אלן הנהג, והוא גם היה המדריך הראשון בשמורה כשרק הוקמה, ומכיר כל עלה ואבן. בנוסף, הוא עוזר במחקר של היער ואף מצא זן חדש של צפרדע ושל נחש שנקראים על שמו (!!!).
הלכנו ב- secondary forest כשכל כמה צעדים המדריך הסביר לנו פרט חדש ומעניין על הצמחיה ובעלי החיים, וגם הצלחנו לראות ארבעה זנים של למורים, שלושה מהם לראשונה בטיול. בהצלחה תפסנו את ה- golden bamboo lemur שהדיאטה שלו מבוססת על סוג רעיל במיוחד של במבוק שמכיל ריכוז גבוה של ציאניד (בעקבות המפגש דורי חש הקלה רבה שלא ידרש לספק פינגווינים למרות הכל).
לאחר מכן פגשנו את ה- greater bamboo lemur הנדיר, שלפני 20 שנה חשבו שהוא נכחד, אך גילו אותו מחדש, וכעת המין מכיל ככל הנראה מספר עשרות פריטים בלבד.
בנוסף פגשנו את ה- red bellied lemur שיוכתר כלמור החמוד ביותר בכל הטיול.
הפרענו לו מעט בזמן ארוחת הצהריים שלו שהתבססה על פרחי היביסקוס שגם קצת נתקעו לו בשיניים (יש חוט דנטלי ללמורים?).
לבסוף ביציאה הספקנו גם להעיף מבט בעוד קבוצת red fronted brown lemurs שכבר פגשנו בעבר.
יצאנו מהשמורה רטובים ונלהבים, למרות שדורי באקט אקרובטי שכיח למדי הצליח להחליק לתוך בוץ סמיך וללכלך את המכנסיים והתיק, וזאת לאחר אזהרה מפורשת של המדריך לגבי מדרגה רטובה וחלקה. התייבשנו בחדר, וסוף סוף הצלחנו להכין את ה- backcountry המיוחל שהבאנו מניו-זילנד,
אותו אכלנו (בנוהל) בסיפוק רב עם המכסים של הדיאודורנטים, וקינחנו בפירות (אננס ובננה) מהשוק המקומי.
כשהחלטנו שהתייבשנו מספיק יצאנו לבחון אטרקציה מקומית בהמלצת הנהג (ועל שמה נקרא המקום), והיא בריכת מים חמים הנובעים במעיין חם מתוך האדמה (משמעות השם ranomafana הינו מים חמים). טבלנו בבריכה יחד עם כל עשירי טנה והאיזור, ובהיותנו ה- vasa הכמעט יחידים בבריכה, משכנו לא מעט מבטים (בייחוד הרעמה של דורי, שכידוע לא נמצאת על הראש).
חזרנו מהבריכה ברגל בגשם השוטף וכמובן ששוב היינו רטובים לחלוטין והיוונו אטרקציה לעוברי האורח. לאחר שהתקלחנו בשנית והתייבשנו הוחלט שלא הגיוני להישאר יבשים זמן כה רב ביער גשם, ויצאנו שוב, הפעם לסיור לילי בעקבות המינים הפעילים בחושך, שוב בניצוחו של אמיל. אמיל אמר לנו בצהריים שבחמש וחצי יש לנו פגישה עם ה- rufus mouse lemur. אנחנו כמובן חשבנו שהוא צוחק, אבל ה- mouse lemur לא אכזב והתייצב לפגישה בזמן (קצת עזרה הבננה שמרחו המדריכים על העצים באיזור). כך יצא לנו לראות אותו ממש מקרוב ובאור יחסי.
אחר כך, ראינו גם מיני זיקיות בזמן החלפת צבעים,
blue-legged chameleon
עוד זיקית
צפרדעים מגניבות
ועכבישה ענקית צהובה שסופר עליה שהזכר שומר ממנה מרחק כי לפעמים היא נוטה לבלבל אותו עם אוכל.
נפרדנו מאמיל לאחר לחיצות ידיים, דברי תודה וטיפ שמן. וחזרנו (רטובים, שוב) למלון לערב של אריזות בתקווה שהחשמל לא יכבה כמו בערב הקודם, בו ישבנו לא מעט לאור נרות, מה שכנראה היה רגיל למדי במלון. קינחנו בתירס וטונה מקופסאות השימורים שנותרו, ומכסי הדיאודורנט לא אכזבו גם הפעם (הטונה כן...).
לאחר ארוחת בוקר נוספת מבית היוצר של מריו התחלנו בירידה ארוכה לכיוון הכפר שממנו נלקחנו עם 4X4 בחזרה ל- Ambalavao לאורך הירידה ראינו ציפורים ולטאות שונות
ואפילו חומט.
כשהגענו לג'יפ נפרדנו ממנה ומהסבלים ובתור שי השארנו לה קופסה של ויטמין C שהבאנו לטיול. היא מאוד התרגשה.
הזוג הבריטי תפס איתנו טרמפ בג'יפ והיה נחמד לקשקש עם עוד vasa (בייחוד עם כאלו עם מבטא בריטי).
כשהגענו למסעדה בה קבענו עם הנהג שלנו היינו כל כך מסריחים שאפילו המקומיים התרחקו מאיתנו. אכלנו צהריים (וכבר התגעגענו למטעמים של מריו), נפגשנו עם אלן הנהג באיחוד מרגש (מסתבר שהוא יצא מטנה, עיר הבירה, ב- 3 לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לפגישה) ויצאנו לשמורת Anja הסמוכה ל- Ambalavao. מדובר בשמורה פרטית בה מטפחים למורים מסוג ring tailed, וכמו כן, מיני זיקיות וציפורים.
הלמורים הורגלו לקרבת בני אדם, ולכן הם לא פוחדים מהם, ונינה החליטה לבחון את ההיפותיזה הזאת עד הסוף וגילתה מהו המרחק המינימלי שבו הלמורים ממשיכים בענייניהם (או שמא היה זה ריח הזיעה והמדורה מהטרק?). פגשנו מספר משפחות עם למורונים קטנים שקיפצו בין הענפים לאמהותיהם ובאופן כללי הצטיינו בחמידות יתר.
ולמי שעוד לא שבע מסרטוני למורים, הרי לכם סרטון נוסף:
משם יצאנו ל- Ranomafana. זוהי שמורת טבע גדולה שמכילה חלקים נרחבים של יער גשם שעוד לא הושמד במדגסקר (primary forest), וחלק שהושמד והשתקם אחרי הקמת השמורה (secondary forest). בדרך עברנו במספר עיירות והתעניינו במשמעות השם שלהן. הנהג שלנו שמח לענות על כל שאלה והצטיין כאשר הסביר לגבי אחת העיירות (שלא הצלחנו לקלוט או לשחזר את שמה) שמשמעות שמה "יום השוק הוא יום שני". תהינו מה קורה אם יחליטו להעביר את השוק ליום אחר...
הגענו ל- Ranomafana באזור שבע בערב, מותשים (אנחנו אחרי 3 ימי הליכה ואלן אחרי 17 שעות נהיגה) וקרסנו למיטות.
למרות תקוותנו ותפילותנו התעוררנו לקול טיפוף הגשם על החלון ולמראה שמיים מעוננים ומבשרי רעות. היה כל כך חורפי שאפילו החזירון התקרבל בחיק אמו והפסיק לחרחר (או כך לפחות דמיינו בראשינו). למרות זאת לא התייאשנו וקיווינו שישתפר בהמשך היום (ספוילר - זה נשאר בגדר תקווה).
נפגשנו עם המדריך (ונהג 4X4 העונה לשם Mr. Jack) והנ"ל סיפר לנו בגאווה שזה היום הגשום הראשון באיזור מאז מרץ. חשנו גאווה ואסירות תודה לאור פרט האינפורמציה הזה. בנוסף היה לו חשוב מאוד לעבור בשוק ה- Zebu (פרה מקומית, שלמעשה מקורה בהודו, ומהווה מרכיב מרכזי בכלכלה המדגסקרית) אליו מתכנסים מכל רחבי מדגסקר (פגשנו את החבר'ה האלה אתמול בנסיעה בכביש המחורבן ביותר [תרתי משמע] עלי אדמות).
אנחנו היינו קצת פחות נלהבים מהפרות, והתעניינו יותר בתופעות האנתרופולוגיות.
לאחר שהצלחנו להימנע מלהירמס ע"י כמה עדרי זיבו ששעטו לעברנו, התחלנו בנסיעה כשכל האוטו מלא בציוד בישול ולינה באדיבות המדריך. זה קצת שיפר את מצב הרוח עד שגילינו את התרנגולת בתוך הגלגל הרזרבי על הגג (ספוילר - היא לא הגיעה לשם בשביל הנוף... ומה קורה לתרנגולת שנמצאת בגלגל הרזרבי במהלך המערכה הראשונה?)
בדרך עברנו לצד שדות אורז ציוריים,
והעפלנו מספר גשרים רעועים יותר ורעועים עוד יותר, כשאחד מהם ממש התפרק כשעברנו אותו. הנהג ומריו נאלצו לאלתר חלקי גשר מהקרשים בהישג יד, מה שנראה כחלק שיגרתי לחלוטין של הנסיעה, ואנחנו בינתיים חילקנו סוכריות לילדים המקומיים.
לבסוף הגענו לכניסה לפארק שם התקבצו מספר מועמדים לתפקיד הסבלות, כשהם עטופים בשמיכות גבריות בגוונים ורדרדים ופרחוניים. לאחר שמדריכנו נרשם ובחר שני פורטרים ומדריכה מקומית, התחלנו במסע.
טיפסנו בתוך יער נחמד לקול הטפטוף של הגשם על מעילנו (שחנכנו במאורע זה).
צוותה אלינו מדריכה מקומית, ששמה אליזבט, וזה הדבר היחיד הקושר אותה לאי הבריטי או לשפה השגורה בו.
בנוסף, היא סיפרה לנו בגאווה שלפני מספר שנים היא הפסיקה לשמוע והרופא רשם לה ויטמין C, ומאז היא לא שומעת טוב, אבל לא חירשת. על כך העיר המדריך בכוונה ברורה לחלץ קריאות התפעלות מאיתנו ש"היא ממש זקנה - בת 55". שמחנו שהאמהות שלנו לא באיזור, ובתור אנקדוטה סיפרנו להם בת כמה סבתא של נינה (95), מה שגרם לשניהם להשתנק. בהתחשב בגילה היא צועדת לא רע, אבל שנים במקצוע וחיים קשיי יום גרמו לכך שהרגשנו לא נעים להטריח אותה במסע הזה, והשתדלנו לתת לה מנוחות למרות שלא הרגשנו שאנחנו זקוקים להן. כך הגענו למחנה הראשון כעבור מספר שעות, כשבדרך עברנו לצד אגם שבו ביום יפה ניתן לרחוץ (אבל אנחנו את המקלחת שלנו קיבלנו כבר מלמעלה). הניו זילנדים ודאי היו קוראים לאגם בשם, ומספרים עליו שהוא אגם המראה העמוק ביותר בין גובה 1900 ל- 1905 בכל חצי הכדור הדרומי, אבל במדגסקר פחות נוטים לסופרלטיבים ופשוט קופצים פנימה מבלי לשאול שאלות.
המדריך, מריו, הכיר נוסחה פשוטה לרצות Vasa והיא מורכבת מאספקה של מקומות צילום, להצביע על סלעים ולהגיד למה הם דומים (סלע בצורת צב, אבן בצורת ביצת דינוזאור וכדומה), אבל הכי חשוב: להאכיל את ה-vasa שלוש פעמים ביום בארוחות של 3 מנות לפחות. ועל המעדנים הוא החל לעמול ברגע שהגענו למחנה רטובים ולא כל כך מרוצים.
המטבח הוקם בתוך מבנה אבן עם גג מקש, עם איזור מתוחם באבנים על תקן מטבח על טהרת אש חיה.
את האש הבעירו מזרדים וענפים שקוששו במקום (לא היה עובר את מבחן הרנג'ר בניו-זילנד...) ,
מה ששם אותנו בפני דילמה בין מטבח חמים, יבש אך מלא עשן, אל מול האוויר הצלול בחוץ, אך בחושך, בגשם שוטף ובקור. נאלצנו לזגזג בין שתי האפשרויות. הארוחה כללה מרק ירקות, אורז עם בשר ובננה מטוגנת ברוטב שוקולד לקינוח, וכמובן תה. לא ברור איך התגברנו על הכל, אבל ללא ספק זו הייתה הארוחה הכי טעימה בטיול. הסבלים שלנו עמלו על המדורה, חתכו ירקות ושטפו כלים במעיין ליד, כל זאת תוך שירה של שירים מדגסקרים גלגלצים יותר או פחות שהתנגנו מנגן דיסקונקי על סוללות. שם גם פגשנו שני זוגות שעשו את אותו המסלול כמונו עם מדריכים אחרים, שנראה שעברו את אותו קורס הכשרת מדריכים לפיטום ה- vasa. הארוחה רוממה את מצב הרוח והלכנו לישון באוהל המשודרג שהוקם עבורנו לקולות טפטוף הגשם על הגגון.
כשפתחנו את דלת האוהל בבוקר בציפיה לראות שמיים כחולים, קידם את פנינו ענן גדול שהסתיר חלקית את ההר העצום שלרגליו חנינו, והיה מוסתר לחלוטין אתמול בערב.
אחרי ארוחת בוקר שבה בקושי הצלחנו לגעת עקב עומס יתר עוד מארוחת הערב, התחלנו בטיפוס לפסגה בניצוח המדריגה אליזבט, בעוד השאר נשארו במחנה לעמול על הארוחה הבאה (בכל זאת, ה- vasa צריך לאכול). עם העלייה העננים התפזרו והנוף התבהר ונגלה לפנינו מרחב יפהפה של הרים, מצוקים, עמקים ועננים מרשימים.
אפילו השמש הגיחה מדי פעם מבין העננים (ונינה נאלצה לשים קרם הגנה תוך כדי מחאה).
peak Boby ברגע נטול עננים
כשהגענו לפסגה (אגב, הפסגה נקראת peak boby על שמו של כלבם של שני חוקרים גרמנים אשר היה הראשון להעפיל לפסגה, במהלך של יהירות אירופאית אופיינית) המדריגה שלפה מהשקית שהביאה איתה את שאריות ארוחת הבוקר שלנו, שהסתבר שמריו, במחווה שהזכירה לנו ארוחות אצל הסבתא, שלח אותנו למקצה שיפורים עקב הביצועים הדלים בארוחת הבוקר.
הנוף המרשים השאיר אותנו על הפסגה הרוחית מספר דקות עד שהבנו שהמדריכה רועדת מקור והחלטנו להתחיל בירידה. כשהגענו למחנה קיבל אותנו מריו בקריאת "strong vasa!" לבוש בסינר שתאם את הדמות הכללית שגילם, והגיש לנו ארוחת צהריים בת רק 2 מנות, אך הפתיע והתעלה על עצמו כשהגיש לנו בלינצ'ס לקינוח (שנינו מלקקים את השפתיים בעודנו כותבים שורות אלו). משם התחלנו במסע למחנה הבא, כ- 3 שעות, שרובן בירידה תלולה למדי, כאשר האטרקציה העיקרית והמפתיעה הייתה משפחת למורים שתפסנו במרחק על הסלעים, בעודה מקפצת ומביטה מסביב בחשדנות. היה נחמד לשחק את דיויד אטינבורו ולצפות בלמורים פראיים באמת.
כמו כן, עברנו במקום שנקרא moon landscape מסיבות שלא ברורות לנו. הנחנו שמי שנתן את השם לא ראה תמונות מהירח מעולם.
ירדנו למחנה לצד נוף מרהיב על הסלע הגדול שלידו התקלקל האוטו שלנו יומיים קודם לכן.
הגיעה שעת ארוחת הערב. עוד קודם לכן תפסנו את מריו לשיחה וביקשנו ממנו בנימוס לוותר על העוף בארוחת הערב עקב נסיון לצמצם את גודל הגזרה (בעצם הסיבה הייתה שנקשרנו לתרנגולת שבילינו במחיצתה יום שלם אבל לא רצינו להיתפס כקטנוניים מדי). ה- vasa תמיד צודק, ובלית ברירה מריו נאלץ להסכים (אם כי הוא עוד ניסה לדחוף לנו את העוף לארוחת הבוקר למחרת). כך שהפעם הכמויות היו סבירות (ודורי נשאר מעט מורעב ופינטז על הארוחה של אתמול). כך הלכנו לישון כשהרוח מרעידה את האוהל ומטופפת עליו בקול שהזכיר צעדי אדם, ולצלילי השירים המדגסקרים המתנגנים בלופים מהמטבח, אשר בשלב זה כבר זמזמנו בעצמנו ללא שליטה.
יצאנו מהמלון הבוקר לכיוון Ambalavao, לא לפני ששאלנו במעדה של המלון אם יש להם מיץ באובב (לא כדי להגיד "נכון שזה מגעיל" אלא מתוך סקרנות אמיתית). נענינו בשלילה (נראה שהמלצר בכלל לא יודע מה זה). נו מילא, אולי בפעם הבאה. צפוייה הייתה לנו נסיעה של 4 שעות ועצירה של שעה ב- Anja - שמורה פרטית עם כל מיני חיות. לאורך הדרך הנוף השתנה באופן דרמטי מהגוון הירוק והסלעי של Isalo דרך מישורים דמויי סוואנה אפריקאית, שדות אורז ירוקים ועד להרים סלעיים אדמדמים בשמורת Andringitra. כבר בתחילת היום נשבה רוח אימתנית שניסתה להעיף את נינה במהלך גיחת צילום שהיא עשתה אל מחוץ לאוטו, ואף יותר מטריד מכך, המנוע השמיע רעשים מוזרים (זהירות ספוילר). בנוסף היינו צריכים לתמרן בין עדרי Zebu שלמים שהלכו על הכביש לאותו יעד כמונו - העיר Ambalavao, בה נערך מדי שבוע שוק הzebu הגדול.
כ- 100 ק"מ מהיעד עצרנו. הסתבר שהגיר שבק ואיננו יכולים להמשיך בנסיעה. לאחר נסיונות חוזרים ונשנים של הנהג הבנו שהאוטו לא יזוז בכוחות עצמו וזה הזמן לחפש טרמפ. אז הנהג חיפש טרמפ ואנחנו התפנינו להנות מהנוף...
למזלנו בדיוק עבר במקום ג'יפ תיירים עם נהג מקומי אדיב במיוחד וכך מצאנו את עצמנו נוסעים 100 ק"מ על ניוטרל קשורים (באופן רופף בצורה מטרידה) לג'יפ שנוסע מלפנינו, ומתמרן בין הולכי רגל, רוכבי אופניים, עזים, משאיות דוהרות ומהמורות על הכביש (ותודה לאל, לא חסרות כאלו במדגסקר). אבל היה נראה שלמקומיים זה הגיוני, אז זרמנו, הידקנו חגורות בטיחות לכל מקרה, והתפללנו. בסוף הגענו!
האמת, שהמלון לא מהמובחרים שראינו, בעיקר עקב חזרזיר קטן שמיילל מתחת לחלון (מיילל זה ניסוח עדין לתיאור קולות החרחור והצווחות שלו). אבל אכלנו ארוחת צהריים סבירה ברמה מפתיעה (אם כי עודנו תוהים לגבי חלק מהמרכיבים) ונפגשנו עם מריו, המדריך איתו נצא מחר לטרק של 3 ימים, שניסה להרגיע אותנו שזה רק "3 שעות הליכה כולל תמונות והפסקות ולא צריך להילחץ". כמו כן, הוא הציע לקנח את היום בכוסית רום כמסורת התיירים האחרים. סרבנו בנימוס, וביקשנו להמיר את הרום בתה. את שארית היום בילינו בחדר בלרחם על החזרזיר ולקוות למזג אוויר טוב מחר.
השכם בבוקר התחלנו את המסלול בפארק Isalo. מזג האוויר היה קודר למדי ומעונן, אך מצד שני לא חם מדי ועד מהרה התבהר. התחלנו באיזור סלעי עליו טיפסנו קצת והשקפנו על פנורמה יפה של הפארק.
בטיול בפארק פגשנו אצן מקומי מטורף שעליו סיפר המדריך שהוא אלוף במרוץ שנתי בינלאומי שנערך במקום הכולל ריצה של 100 ק"מ ברחבי פארק Isalo!! הבחור מסיים את הריצה ב- 11 שעות בלבד!
לראשונה ראינו צמחים מוריקים ופורחים מאז שעזבנו את החלק המזרחי של מדגסקר - הסתבר שזה בזכות אבן החול הסופחת את המים בתקופה הרטובה ומאפשרת לחיים להתפתח עליה גם בתקופה היבשה. המדריך שלנו הפתיע גם ברמת האנגלית וגם בידע המרשים בכך שציין לגבי כל צמח וציפור את השם הלטיני ולהסביר מה מרפא כל דבר (זה נגד אבעבועות שחורות, זה נגד סרטן, זה רעיל מאוד וכו' וכו').
הציור השבועי לילד: איפה ה- stick insect (ולמה למדריך מותר להצביע?)
בדרך פגשנו סוג צבעוני ומאיים במיוחד של ארבה, אשר עוטה את צבעי האזהרה הללו כדי לסמן לטורפים פוטנציאלים לחשוב שוב, מכיוון שהוא מפטם את עצמו בצמח בשם "mother in law" שהוא רעיל ביותר (בחירת שם מעניינת), וגורם להתקף לב תוך חמש שניות. מסתבר שבעבר היו משתמש בצמח הזה להתנקשויות במסיונרים לא רצויים שהגיעו למדגסקר.
באחת הנקודות בדרך נתקלנו בצמח מרשים מיוחד מסוג Elephant-foot, הידוע בשם הלטיני, pachypodium, ונינה החליטה להתחבא מאחוריו.
העץ הבא נקרא בתרגום לאנגלית flame-tree מסיבות ברורות:
במהרה הגענו לבריכה טבעית מקסימה עם צמחיה ירוקה מסביב, וטבלנו רגלים (המים היו קפואים והטמפרטורה בחוץ לא מספיק גבוהה...)
משם המשכנו לעיקוף קטן שהציע המדריך עם הליכה לאורך מצוק מרשים עם נוף על מישור נרחב שמחוץ לתחומי הפארק,
ואז ירדנו לתוך קניון בין שני מצוקים שבתוכו זורם נחל קטן שבוקע מתוך האבן עצמה. שם עשינו הפסקת צהרים קצרה (אכלנו אגוזים וחטיף חלבון לצד חבורת איטלקים רעשניים שבשבילם הביאו קייטרינג שלם עם מנגל, המון סירים, כלי אוכל ושתיה מוגזת) והעיקר - ראינו למורים! לראשונה בטיול ראינו ring tailed lemurs חמודים מקפצים בין הענפים, זוג של white sifaka הידועה לנו כבר ממפגשים קודמים וגם משפחה גדולה של brown lemurs שהגיעו בעקבות האיטלקים והאוכל שלהם (בעיקר האוכל).
לאחר שצפינו בלמורים יצאנו לכיוון שתי בריכות טבעיות נוספות blue&black pools. לא לגמרי הבנו למה אחת כחולה והשניה שחורה, אבל שתיהן היו יפות מאוד וגם שם שכשכנו רגליים בנוהל (עד שהגיעו האיטלקים והבריחו אותנו).
בדרך חזרה דורי הותקף ע"י ענף מזן אלים במיוחד וחטף מזכרת יפה על המצח (you should see the other guy...).
תמונת אילוסטרציה: כל קשר ל- Isalo NP מקרי בהחלט
צפינו במשפחת למורים שהתכרבלה והתחממה על הענף בערימה רכה,
ולבסוף הגענו לרכב בשלוש ופגשנו את הנהג שלנו איתו חזרנו לעיירה. בדרך למלון עברנו בסופרמרקט (!!) מקומי והצטיידנו בעוד מים וגם בשתי קופסאות תירס וטונה למקרה הצורך. מקרה הצורך לא איחר לבוא - באותו ערב מרחנו את דורי בפולידין ולא יכולנו לצאת מהחדר עקב כך, בנוסף איבדנו את ערכת הסכום שלנו איתה תכננו להכין מנת backcountry איתה חזרנו מניו-זילנד והובאה למדגסקר במיוחד במטרה זו. אך מכיוון שלא היה לנו איך לערבב אותה נאלצנו להסתפק בתוכנית ב' והיא - תירס וטונה. בתור כפות שמשו מכסים של דאודורנט, מה שנתן לאוכל ניחוח מעניין.
את שארית היום בילינו בשתיית תה וקריאת הספר ברוסית.
בדרך עצרנו בעיירה Ambositra שמתמחה בעבודות עץ, וביקרנו בחנות בה רכשנו מספר דוגמאות (אלן ניסה ללמד אותנו את אמנות המיקוח, אבל היינו תלמידים בינוניים). בכניסה לאוטו עטו עלינו מוכרות של בדים שניסו לשכנע אותנו באנגלית מצוינת באופן מפתיע לקנות מהן, אבל כשסרבנו מספר פעמים הן אחלו לנו נסיעה נעימה ואחת מהן גם הוסיפה "next time". צהרים אכלנו בעיר בדרך בשם Antsirabe, ושם גם התפרענו והזמנו שייק פירות שהגיע בצורה מקורית ואסתטית להפליא עם שכבות של צבעים לפי הפירות בשייק. הסתבר שאחד המרכיבים היה אבוקדו. באופן לא מפתיע מיץ אבוקדו זה לא טעים, אבל היה מעניין להתנסות. 
