בורגנות זו לא מילה גסה (או פיטום הואזים)

למרות תקוותנו ותפילותנו התעוררנו לקול טיפוף הגשם על החלון ולמראה שמיים מעוננים ומבשרי רעות. היה כל כך חורפי שאפילו החזירון התקרבל בחיק אמו והפסיק לחרחר (או כך לפחות דמיינו בראשינו). למרות זאת לא התייאשנו וקיווינו שישתפר בהמשך היום (ספוילר - זה נשאר בגדר תקווה).
נפגשנו עם המדריך (ונהג 4X4 העונה לשם Mr. Jack) והנ"ל סיפר לנו בגאווה שזה היום הגשום הראשון באיזור מאז מרץ. חשנו גאווה ואסירות תודה לאור פרט האינפורמציה הזה. בנוסף היה לו חשוב מאוד לעבור בשוק ה- Zebu (פרה מקומית, שלמעשה מקורה בהודו, ומהווה מרכיב מרכזי בכלכלה המדגסקרית) אליו מתכנסים מכל רחבי מדגסקר (פגשנו את החבר'ה האלה אתמול בנסיעה בכביש המחורבן ביותר [תרתי משמע] עלי אדמות).

אנחנו היינו קצת פחות נלהבים מהפרות, והתעניינו יותר בתופעות האנתרופולוגיות.

לאחר שהצלחנו להימנע מלהירמס ע"י כמה עדרי זיבו ששעטו לעברנו, התחלנו בנסיעה כשכל האוטו מלא בציוד בישול ולינה באדיבות המדריך. זה קצת שיפר את מצב הרוח עד שגילינו את התרנגולת בתוך הגלגל הרזרבי על הגג (ספוילר - היא לא הגיעה לשם בשביל הנוף... ומה קורה לתרנגולת שנמצאת בגלגל הרזרבי במהלך המערכה הראשונה?)
בדרך עברנו לצד שדות אורז ציוריים,

והעפלנו מספר גשרים רעועים יותר ורעועים עוד יותר, כשאחד מהם ממש התפרק כשעברנו אותו. הנהג ומריו נאלצו לאלתר חלקי גשר מהקרשים בהישג יד, מה שנראה כחלק שיגרתי לחלוטין של הנסיעה, ואנחנו בינתיים חילקנו סוכריות לילדים המקומיים.

לבסוף הגענו לכניסה לפארק שם התקבצו מספר מועמדים לתפקיד הסבלות, כשהם עטופים בשמיכות גבריות בגוונים ורדרדים ופרחוניים. לאחר שמדריכנו נרשם ובחר שני פורטרים ומדריכה מקומית, התחלנו במסע.

טיפסנו בתוך יער נחמד לקול הטפטוף של הגשם על מעילנו (שחנכנו במאורע זה).

צוותה אלינו מדריכה מקומית, ששמה אליזבט, וזה הדבר היחיד הקושר אותה לאי הבריטי או לשפה השגורה בו.

בנוסף, היא סיפרה לנו בגאווה שלפני מספר שנים היא הפסיקה לשמוע והרופא רשם לה ויטמין C, ומאז היא לא שומעת טוב, אבל לא חירשת. על כך העיר המדריך בכוונה ברורה לחלץ קריאות התפעלות מאיתנו ש"היא ממש זקנה - בת 55". שמחנו שהאמהות שלנו לא באיזור, ובתור אנקדוטה סיפרנו להם בת כמה סבתא של נינה (95), מה שגרם לשניהם להשתנק. בהתחשב בגילה היא צועדת לא רע, אבל שנים במקצוע וחיים קשיי יום גרמו לכך שהרגשנו לא נעים להטריח אותה במסע הזה, והשתדלנו לתת לה מנוחות למרות שלא הרגשנו שאנחנו זקוקים להן. כך הגענו למחנה הראשון כעבור מספר שעות, כשבדרך עברנו לצד אגם שבו ביום יפה ניתן לרחוץ (אבל אנחנו את המקלחת שלנו קיבלנו כבר מלמעלה). הניו זילנדים ודאי היו קוראים לאגם בשם, ומספרים עליו שהוא אגם המראה העמוק ביותר בין גובה 1900 ל- 1905 בכל חצי הכדור הדרומי, אבל במדגסקר פחות נוטים לסופרלטיבים ופשוט קופצים פנימה מבלי לשאול שאלות.
המדריך, מריו, הכיר נוסחה פשוטה לרצות Vasa והיא מורכבת מאספקה של מקומות צילום, להצביע על סלעים ולהגיד למה הם דומים (סלע בצורת צב, אבן בצורת ביצת דינוזאור וכדומה), אבל הכי חשוב: להאכיל את ה-vasa שלוש פעמים ביום בארוחות של 3 מנות לפחות. ועל המעדנים הוא החל לעמול ברגע שהגענו למחנה רטובים ולא כל כך מרוצים.
המטבח הוקם בתוך מבנה אבן עם גג מקש, עם איזור מתוחם באבנים על תקן מטבח על טהרת אש חיה.

את האש הבעירו מזרדים וענפים שקוששו במקום (לא היה עובר את מבחן הרנג'ר בניו-זילנד...) ,

מה ששם אותנו בפני דילמה בין מטבח חמים, יבש אך מלא עשן, אל מול האוויר הצלול בחוץ, אך בחושך, בגשם שוטף ובקור. נאלצנו לזגזג בין שתי האפשרויות. הארוחה כללה מרק ירקות, אורז עם בשר ובננה מטוגנת ברוטב שוקולד לקינוח, וכמובן תה. לא ברור איך התגברנו על הכל, אבל ללא ספק זו הייתה הארוחה הכי טעימה בטיול. הסבלים שלנו עמלו על המדורה, חתכו ירקות ושטפו כלים במעיין ליד, כל זאת תוך שירה של שירים מדגסקרים גלגלצים יותר או פחות שהתנגנו מנגן דיסקונקי על סוללות. שם גם פגשנו שני זוגות שעשו את אותו המסלול כמונו עם מדריכים אחרים, שנראה שעברו את אותו קורס הכשרת מדריכים לפיטום ה- vasa. הארוחה רוממה את מצב הרוח והלכנו לישון באוהל המשודרג שהוקם עבורנו לקולות טפטוף הגשם על הגגון.

כשפתחנו את דלת האוהל בבוקר בציפיה לראות שמיים כחולים, קידם את פנינו ענן גדול שהסתיר חלקית את ההר העצום שלרגליו חנינו, והיה מוסתר לחלוטין אתמול בערב.

אחרי ארוחת בוקר שבה בקושי הצלחנו לגעת עקב עומס יתר עוד מארוחת הערב, התחלנו בטיפוס לפסגה בניצוח המדריגה אליזבט, בעוד השאר נשארו במחנה לעמול על הארוחה הבאה (בכל זאת, ה- vasa צריך לאכול). עם העלייה העננים התפזרו והנוף התבהר ונגלה לפנינו מרחב יפהפה של הרים, מצוקים, עמקים ועננים מרשימים.

אפילו השמש הגיחה מדי פעם מבין העננים (ונינה נאלצה לשים קרם הגנה תוך כדי מחאה).

peak Boby ברגע נטול עננים

כשהגענו לפסגה (אגב, הפסגה נקראת peak boby על שמו של כלבם של שני חוקרים גרמנים אשר היה הראשון להעפיל לפסגה, במהלך של יהירות אירופאית אופיינית) המדריגה שלפה מהשקית שהביאה איתה את שאריות ארוחת הבוקר שלנו, שהסתבר שמריו, במחווה שהזכירה לנו ארוחות אצל הסבתא, שלח אותנו למקצה שיפורים עקב הביצועים הדלים בארוחת הבוקר.

הנוף המרשים השאיר אותנו על הפסגה הרוחית מספר דקות עד שהבנו שהמדריכה רועדת מקור והחלטנו להתחיל בירידה. כשהגענו למחנה קיבל אותנו מריו בקריאת "strong vasa!" לבוש בסינר שתאם את הדמות הכללית שגילם, והגיש לנו ארוחת צהריים בת רק 2 מנות, אך הפתיע והתעלה על עצמו כשהגיש לנו בלינצ'ס לקינוח (שנינו מלקקים את השפתיים בעודנו כותבים שורות אלו). משם התחלנו במסע למחנה הבא, כ- 3 שעות, שרובן בירידה תלולה למדי, כאשר האטרקציה העיקרית והמפתיעה הייתה משפחת למורים שתפסנו במרחק על הסלעים, בעודה מקפצת ומביטה מסביב בחשדנות. היה נחמד לשחק את דיויד אטינבורו ולצפות בלמורים פראיים באמת.

כמו כן, עברנו במקום שנקרא moon landscape מסיבות שלא ברורות לנו. הנחנו שמי שנתן את השם לא ראה תמונות מהירח מעולם.

ירדנו למחנה לצד נוף מרהיב על הסלע הגדול שלידו התקלקל האוטו שלנו יומיים קודם לכן.

הגיעה שעת ארוחת הערב. עוד קודם לכן תפסנו את מריו לשיחה וביקשנו ממנו בנימוס לוותר על העוף בארוחת הערב עקב נסיון לצמצם את גודל הגזרה (בעצם הסיבה הייתה שנקשרנו לתרנגולת שבילינו במחיצתה יום שלם אבל לא רצינו להיתפס כקטנוניים מדי). ה- vasa תמיד צודק, ובלית ברירה מריו נאלץ להסכים (אם כי הוא עוד ניסה לדחוף לנו את העוף לארוחת הבוקר למחרת). כך שהפעם הכמויות היו סבירות (ודורי נשאר מעט מורעב ופינטז על הארוחה של אתמול). כך הלכנו לישון כשהרוח מרעידה את האוהל ומטופפת עליו בקול שהזכיר צעדי אדם, ולצלילי השירים המדגסקרים המתנגנים בלופים מהמטבח, אשר בשלב זה כבר זמזמנו בעצמנו ללא שליטה.